<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך ר' חננא קרטיגנאה</h1>
<h2>דף כד:</h2>
ר' חננא קרטיגנאה שילהי פ"ב דכתובות ירושלמי אם יש עדים אפילו קטן ר' אימי בש"ר יהושע ב"ל אפילו קטן אפילו קרוב אפילו קטן וקרוב נשמעינה מן הדא. חנניה הרתיה (אשתטי) [אישתבאי] הוא ובנוי ואיתתיה אתון לגבי ר' חנינא ולא קיבלון אתון לגבי ר' יהושע ב"ל וקבלן הדה אמרה אפילו קטן ואפילו קרוב וקטן. גרס' בפ' הגוזל בתרא הל' נחיל של דבורים [ב"ק קי"ד ע"ב] אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד [וכו'] ומדאורייתא לא והא כי אתא רב דימי א"ר חננא קרטיגנאה ואמרי לה רב חנא קרטנאה וי"ס שהגיהו רב חנא בגדתאה ויש כתב בהן אמר רב חנא קרטיגנאה משתעי באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואימה נשבינו לבין הגוים יצאתי לשאוב מים ודעתי על אימה ללקט עצים ודעתי על אמי והשיאה ר' לכהונה על פיו ומשני בשבויה הקילו הכא לא קשיא ולא מידי על הפ' מהו בשבויה הקילו דלכאורה משמע או משום דמנוולא נפשה או משום דכיון דידע השבאי דלפרוקה קיימא לא ממטי לה דסבר אי שמעינן במילתא תו לא פרקה לה היל' כל דהו הוה מהימן ביה אפילו כי איכא עידי שבויה ואי נמי התירוה ע"י עצמה כגון שאמרה נשביתי וטהורה אני דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר אפילו אם באו אחר כך עידי שבויה אמרינן כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהתירא הראשון כדאיתא בפ"ב דכתובות [כ"ג ע"א] ובבנתיה דמר שמואל ובכמה דוכתי אמרינן בשבויה הקילו וי"מ דהיינו טעמא דבשבויה משום דאיסורא מדרבנן היא והעמד הגוף על חזקתו ואימר לא ניטמא היל' עדות כל דהוא כשר בה מיהו כי איכא עידי שבויה כיון דרוב גוים פרוצים בעריות ולעניין כהונה רוב פסולין אצלה אסורה לכהונה מיהו הכל נאמנין להעידה חוץ מהימנה ובעלה ובפלוגתא דפליגי מתנייתא ואמוראי בפ"ב דכתובות ומצאתי שהקשו תוספ' מהא דבנתיה דמר שמואל דאשתביין ואמטינהו לבי מדרשא דר' חנינא ואוקימן לשבינייהו לבר וכל חדא אמרה נשביתי וטהורה אני ושרנהו ר' חנינא ואמרו לר' חנינא הא איכא עדים במדינת הים, וס"ד דעידי שבויה אמרו ליה ואמר להו השתא מיהו לייתינהו עדיה בצד (עידיה בצד) אסתן ותאסר ופרכינן טעמא דליתינהו השתא הא אם אתו עדים בתר דשרינהו ולא נשאו מתסרן ו[ה]אמר אבוה דשמואל לא ניסת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון, ואמר רב אשי [עידי] טומאה איתמר דהשתא איכא איסורא ודאי אי אתו קמן ואפילו נשאה מפקינן לה כדתנן אם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא. ואפילו הכי אמר ר' חנינא השתא מיהא כיון דלייתינהו קמן לא אסרינן להן. והקשה מאי שנא מההיא פ"א דקידושין [י"ב ע"א] דגר' התם ההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא ושיער רב חיס[ד]א ולא הוה בידה פרוטה אמרה לי' אימיה דרביתאי בההוא (שינתא) [שעתה] דקדשה הוה בה שוה פרוטה ומקודשת לשני דקדשה בשוה פרוטה ודאי. ולא מהימנא רב חיסדא לאסרה אבתרא, ממעשה דיהודי' דביתהו דר' חייא דלא הימנה ר' חייא אמרו ליה רבנן לרב חיסדא הא איכא סהדי (באיזהו דאות) [באידית] דידעי דההוא שעתא הוה בה שוה פרוטה. אמר להו השתא מיהא הא ליתנהו לאו היינו דרב חנינא, ואביי ורבא לא סבירא להו דרב חסדא דאם הקילו בשבויה נקל באשת [איש] ואמאי מקילינן כיון דאמרו דאיכא עידי טומאה הא איכא איסורא דאורייתא, וכי תימא אשת איש שהיא בכרת החמירו אבל שבויה שנטמאת איסור עשה בעלמא או לא דכי תהיה לאיש זר דכיון דנבעלה לפסול לה פסלה, ומאי נפקא מינה כיון דאיסורא דאורייתא הוא הא אמר רבא בפ' הערל [יבמות פ"ב ע"א] ובהאשה בתרא [שם קי"ט ע"א] כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו לא שנא איסור כרת, ע"כ הקשו והעלו בגימגום.
ואני הסודר מוסיף להקשות מההיא דיש נוחלין, דגרסי' בגמרא דהאומר זה אחי [ב"ב קל"ה ע"א], ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר נמי בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחש לה חדא דמוחזק לן דלית ליה אחי ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי א"ל אביי אמרי איכא עדים במדינת הים דידעין דאית ליה אחי א"ל השתא מיהא הא ליתנון קמן לאו היינו דר' חנינא, א"ל ואם הקילו בשבויה נקל באשת איש, והא אשת איש יבמה לשוק היא דאיסור לאו דלא תהיה אשת המת החוצה ומאי שנא הא איסורא דלאו דיבמה לשוק מאיסור עדי טומאה דאורייתא, והרב ר' יצחק הלבן [פירש] והא איכא עדים במדינת הים דידעי גם נשביתי דבנתיה דמר שמואל וגם בטומאתן כלומר אם נשבו אם לאו ואם נטמאו בתוך השבי אם לאו, ועל הכל השיב ר' חנינא עדיה בצד אסתן ותיאסר, והמקשה סבר שגם על עידי שבויה סבר ר' חנינא טעמא דליתנהו קמן שריין דהשתא לא ידעינן דדילמא אי אתי קמן יעידו דלא נישבו וטהורות הן הא איתנהו לעידי שבי אף לאחר שהותרו אסרינן להו ופריך והאמ' אבוה דשמואל לא ניסת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא ופריך משום עידי טומאה אמר ר' חנינא כך דודאי אם באו עידי טומאה לבסוף קמן אסרינן להו והכי קאמר ר' חנינא עדיה כאלו שאתם אומ' שיש עדים בדבר ואינכם [יודעים] אם לזכות אם לחובה יעידו, בצד איסתן הן ותאסר בתמי' דודאי אילו אמרתם דודאי יבואו לחובה הרי הן כאילו כבר באו לפנינו לחובה. ואפילו לכתחילה לא שרינן לה אלא היינו מעמידין הדבר על בוריו שהיינו בודקים אחר עדים מה יאמרו וכעין זה מפרשינן הא דרב חיסדא והא איכא סהדי באידית דידעי דבההיא שעתא הוה ביה שוה פרוטה כלומ' דידעי אי הוה ביה שוה פרוטה ואם לאו ולא היו אומרים שבברור אותן עדים יעידו בי' דהוה ביה שוה פרוטה דהא רב חסדא פריק הכי לאו היינו דר' חנינא ואוקימן בעידי טומאה וא"כ הי' לנו לומר גם בדר' חנינא שכך אמרו לו דודאי איכא סהדי דנטמאת ואעפ"כ התיר, א"כ אביי ורבא מאי קא מהדר אם אמרו בשבויה וכו' הא ודאי בשל תורה מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת בדבר הידוע כזה שאומרים דודאי איכא סהדי לחובה רק לברר בעלמא צריך חלילה למשרי בכה"ג שום איסור לשום אמורא דהא אפילו בקלא דלא פסיק אסרינן כ"ש בכה"ג אלא הכי הוא כדפריש לעיל דהיו אומרים איכא סהדי באידית כלומר שיודעים בירור הדבר או לחובה או לזכות והואיל ואפשר לברר למה נתיר ספק איסור, והביא רב חסדא עדים מדר' חנינא דכל דבר שהיה מתחילה בחזקת היתר מסתמא נחזיק שגם אותן העדים הנשמעים כך יאמרו להיתר ואין בודקין בדבר וכן ההיא דיש נוחלין כך נפרש והא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, כלומר דידעי אי אית ליה אחי ואם לאו כלומר כשיש לברר למה נתיר ספק יבמה לשוק וכו' עד אמר ליה אם הקילו בשבויה נקל באשת איש, פי' דהכא ודאי דורשין לאו לחלק בין לאוין לכרת קאמר דהכא יבמה לשוק חייבי לאוין אפילו הכי מחלק בינה לבין שבויה אע"ג דהתם נמי בעידי טומאה עסקינין אלא דהכי קאמר אם הקילו בשבויה שאנו תולין דמסתמא לא מסהדי אלא זכות משום דשבוינהו גופייהו מזדהרי מפני הפסד דמים שאם ישמעו ישראל יפחתו להן הרבה מן הדמים וגם השבויות נזהרות ומגנות עצמן בפניהן ומטין לזכות שאם יבואו עדים אבל במקום אשת איש וכל דכוותיה דליכא הפסד דמים דאזלי לחובה יעידו עדים כשיעידו והואיל דאפשר לברר נמתין עד שיתברר ולא נתיר את ספק האיסור.
והא דאמר רבא [גיטין פ"ט ע"ב] כל קלא דבתר נשואין וה"ה לבתר אירוסין לא חיישינן היינו היכא דיצא לה שם מזנה בעיר בעלמא אע"פ שהוא פסק' קול ההברא דלא חיישינן כדרבא דדילמא פריצותא בעלמא הוא דחז' אלא אפילו אמרי כעין עדות קצת כגון פלוני שמע מפלוני ופלוני מפל' ופל' מעדים שהלכו למדינת הים ולא מצינו לברר אך נראה קצת מסתמא עדים דאפריצותא בעלמא לא מסהדי אפילו הכי הואיל ובתר נשואין לא חיישינן דתלינן למימר אע"ג דדרך עדות היא דדילמא אי הוו קמן הנהו סהדייהו מודו דפריצותא הוא דחזו אי נמי כההיא דהזורק [גיטין פ"א ע"א] דשלח ליה רב מנשיא מדויל ר' שמואל ילמדינו רבינו יצא עליו קול איש פלוני [כהן] גירש את אשתו וכו' עד דאיכא דקרו לנתינה כתיבה דילמא נתינה קאמר ופריך והאמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין וכו' התם נמי היינו טעמא דתלינן משום דדילמא כתיבה ממש קאמר הואיל ותחילה ניסת או נתקדשה בהיתר. וגבי רוכל [יבמות כ"ד ע"ב] דאמרינן רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר או מנעלים הפוכים תחת המטה דאף לבתר נשואין מפקינן לה מבעל דקלא דלא פסיק לרש"י ופר"ח ור"ת מפרשי דמרוכל הוא דאמרינן תצא אם ניסת לו אע"ג שכבר ניסת לו ואח"כ הקול נשמע מ"מ קול זה על הרוכל יצא ותצא, ואם מבעל כיון דיש כאן פנים לזנות שהיא חוגרת בסינר וכן המנעלים הפוכים וכן רוק למעלה מן הכילה, כל אילו ראיה לזנות ומכוער הדבר ותצא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ע"כ דברי הרב.
מצאתי שפי' הרב ר' שמואל בר נטרונאי וסיימוהו שב"ט ז"ל יצאתי לשאוב מים ולא שהיתי כדי ביאה כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה להכי נאמנת שפחתה אבל היא ובעלה אין נאמנין אפילו מסיחין לפי תומן ולא ידענא אם גוי מסיח לפי תומו כשר בשבויה או לאו, וקשה לומר דנאמן דשמא הוא עצמו בא עליה וכיון שחשוד על הדבר היאך מעידו ואפילו לרשב"ג דאמר בבכורות [ל"ה ע"א] גבי מומין נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו הכא של עצמו דשמא הוא עצמו בא עליה ועד מפי עד כשר בשבויה דאמרינן נמי התם בבכורות אין עד מפי עד כשר אלא לעדות שהאשה כשירה לה ושבויה אשה כשירה לה, ונ"ל דגזלן דאורייתא פסול לעדות שבויה כמו שפסול לעדות אשה לומר מת בעלה ע"כ דברי הרב שב"ט זל"ע.
